בסוף השבוע האחרון, נחשפנו למקרה חמור ובלתי נתפס של חיילת מיחידה מובחרת, אשר הופנתה לאשפוז כפוי במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי – וכל זאת, אך ורק בשל תלונה על כאב בטן קשה ומתמשך, ובשל אמירה כנה של מצוקה – "בא לי למות מרוב כאבים".
מדובר בחיילת שפונתה לבית חולים מוביל שלוש פעמים תוך ימים ספורים, כשהיא סובלת מכאבי בטן עזים ומתמשכים. המשפחה, שהייתה ערה לחומרת המצב, זיהתה כי מתקיימת התנהלות רפואית שאינה סבירה ופנתה אליי בשעת לילה מאוחרת. תוך זמן קצר, התברר כי בית החולים העביר דיווח לפסיכיאטר המחוזי, אשר – מבלי להכיר את החיילת, מבלי שפגש בה, ותוך הסתמכות בלעדית על חוות דעת רופאי בית החולים – הורה על העברתה למיון פסיכיאטרי *כפוי* במוסד מוכר.
מרגע שהגיעה החיילת למוסד הפסיכיאטרי, נכנסה לתהליך שרירותי בו לא נשמעה עמדתה, וסכנת אשפוז כפוי במחלקה סגורה הפכה למציאות. זאת, חרף העובדה שלא התקיים ולו תנאי אחד מהתנאים הקבועים בחוק לטיפול בחולי נפש לצורך אשפוז כפוי – ובראשם: קיומה של מסוכנות מיידית, ממשית ומוחשית.
עם הגעתי בשעות הבוקר המוקדמות לבית החולים, ולאחר עיון במסמכים הרפואיים, היה ברור כי לא התקיים כל שיקול דעת ענייני – לא מצד בית החולים ולא מצד הפסיכיאטר המחוזי. נוכח דחיפות המקרה, הוגשה בקשה לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית שהתכנסה באותו יום – והוועדה, בהרכב מקצועי ומכובד, החליטה על שחרור מיידי של החיילת לביתה.
לשמחתנו, הסתיים המקרה הזה במהרה – אך לא בלי השארת צלקת נפשית. החיילת ומשפחתה נחשפו לכוח שרירותי שמערכת שלמה הפעילה כלפיהם – ללא הצדקה וללא חוק.
האירוע המתואר מעלה שאלות קשות על גבולות הסמכות הרפואית והפסיכיאטרית, ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להפעיל אשפוז כפוי. המקרה הזה – בדומה למקרים נוספים בהם טיפל משרדנו לאחרונה – מחייב בדיקה יסודית ושינוי מהותי בגישה.
עו"ד אדמית רוזנצוויט
מומחית בייצוג חיילים ונפגעי נפש
ומובילה משפטית בתחום האשפוז הכפוי בישראל
